הכאב הוא בלתי נמנע הסבל הוא בחירה

השבוע הזה, שמתחיל ביום השואה ומסתיים ביום העצמאות אותו אנו חוגגים יום אחרי יום הזכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה, הוא מדי שנה השבוע הקשה ביותר שעובר עלינו כפרטים וכאומה.

שבוע שמחבר את כולנו לשואה, לטראומה, לתקומה ולגבורה. חיבור שמתחזק ביתר שאת במציאות הקשה שעוברת עלינו מאז ה- 7.10 וכשעדיין ישנם 59 אחים שלנו שמוחזקים בשבי בעזה.

בימים אלו אנחנו נחשפים לסיפורים אישיים של שורדי שואה, שורדי הטבח ב-7.10, שורדי השבי בעזה ומשפחות שאיבדו את היקר מכל, המשותף לכולם זה שלמרות השבר הנורא והקשה מנשוא בחייהם, הם עשו בחירה בטוב, בחירה באור על פני החושך ובחירה לחיות לצד הכאב בלב פתוח ועם תקווה ואמונה.

משואה וטראומה לתקומה זה סיפור גבורה שבבסיסו עומדת החלטה.

החלטה לקום בבוקר עם לב כואב ולבחור לחיות.

החלטה לא לסגור את הלב, גם כשכל העולם נראה שבור.

החלטה לא להיאחז בזיכרון, אלא לתת לו להוליד תנועה.

תקומה היא לא סיסמה, היא הבחירה לקום ולעשות גם כשאין כוח ואין וודאות ולומר שאנחנו כאן וממשיכים.

בבחירה אנחנו לא שוכחים את הכאב, אלא בוחרים ללכת איתו מבלי לתת לו להוביל.

יש מקום לכאב, נקשיב לו, נכבד אותו אבל לא נאפשר לו להפוך לזהות שלנו.

לפעמים, דווקא מתוך המקומות הכי כואבים, אנחנו צומחים.

בהקשר הזה הדהד לי המשפט שמקורו כנראה בהגות הבודהיסטית.

״הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא בחירה״

כאב הוא חלק בלתי נפרד מהיותנו חיים.

הסבל הוא בחירה להישאר בתוך הכאב, להיזדהות איתו עד שאנחנו שוכחים שאנחנו זה לא הכאב ושוכחים אפילו מי היינו לפני הכאב.

אומרים שהזמן מרפא את הכאבים, אבל מי שבאמת מרפא זה הלב שלנו שבוחר שוב ושוב למרות הכול להיפתח.

הלב שבוחר לנסות שוב, לאהוב שוב, לצחוק שוב ולחיות לצד הכאב.

אבל אם נבחר בסבל שמתעקש להחזיק בכאב, לחזור אליו שוב ושוב, להגדיר את עצמנו דרכו, לא נאפשר ללב שלנו להיפתח ולרפא.

היכולת המופלאה הזו, להתאושש ולהתגבר, לא מוחקת את מה שהיה, היא חיה איתו ויוצרת מתוך הכאב מרחב חדש שמאפשר צמיחה.

צמיחה פוסט טראומטית אין משמעותה שהטראומה לא הייתה או שלא כואב אלא שמתוך הכאב אנחנו מגלים בתוכנו משהו שלא ידענו שהוא קיים, זה יכול להיות שנגלה בתוכנו אומץ, חמלה, בהירות, יכולת לראות את החיים בעיניים חדשות, הבנה של מה באמת חשוב והכרת תודה על כל רגע שבו הלב פתוח, אפילו טיפה.

טראומה מייצרת שבר ולא משאירה אותנו כפי שהיינו. היא חודרת עמוק, משנה את התודעה, את הגוף, את התגובות ואת התפיסות שלנו על העולם. אבל בתוך השבר הזה יש סדקים שיכולים לפרוח ממנו ניצנים חדשים.

שתמיד נזכור שגם במצבים הקשים ביותר, בידינו הבחירה איך להתמודד, ושאנחנו הרבה יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים, ושנאפשר ללב להיפתח ולניצנים חדשים לפרוח מתוך הסדקים.