התחפושת

עדי תמיד אהבה את פורים, אבל השנה היא לא הצליחה לבחור תחפושת למסיבת פורים של הישוב בו התגוררה, כולם מסביבה כבר החליטו למה יתחפשו חוץ ממנה.

השנה עדי רצתה תחפושת מושלמת, כזו שתגרום לכולם להסתכל עליה ולהתפעל ממנה. היא הסתובבה שעות בין חנויות, מדדה תחפושות ומסכות אבל שום דבר לא הרגיש לה נכון, היא חיפשה תחפושת שתהפוך אותה למישהי אחרת, שתבלוט ותמשוך תשומת לב.

בסוף, כשהיא מותשת ומיואשת, היא מצאה בארון בבית קופסה ישנה, בתוכה הייתה תחפושת משונה של כל מיני בדים צבעוניים ומוזרים, עם מסכה פשוטה. התחפושת לא הייתה נוצצת או מיוחדת, אבל עדי החליטה ללבוש אותה בכל זאת כי לא היה לה משהו טוב יותר.

כשעדי הגיעה למסיבה, קרה משהו מפתיע, בלי לחשוב יותר מדי איך היא נראית או מה יגידו עליה, היא התחילה לרקוד, לצחוק בקול רם, לדבר עם אנשים שלא תמיד העזה לגשת אליהם. היא הרגישה חופשייה, כאילו התחפושת שחררה אותה.

"מי את?" שאלו אותה שוב ושוב.

"נחשו" היא ענתה בצחוק, אבל עמוק בפנים היא התחילה לשאול את עצמה את אותה שאלה. מי אני באמת, בלי התחפושת?

כשהגיעה הביתה, היא הסתכלה במראה. התחפושת אמנם הייתה על גופה אבל כל מה שהרגישה, כל השחרור והביטחון זה היה לגמרי היא, ולא התחפושת עשתה את זה. היא פשוט נתנה לה רשות להיות מה שתמיד רצתה להיות.

פורים בעיני תמיד היה חג שמביא איתו תזכורת לכך שמסכות ותחפושות שאנחנו סוחבים איתנו שנים (חוסר בטחון, קורבניות, ביישנות ועוד) שמונעות מאיתנו לחוות את החיים כפי שהיינו רוצים, ושזו הזדמנות לשחרר חלק מהמסכות..

בפורים יש לנו ״אישור״ לשים תחפושת אחרת שנותנת לנו ביטחון להתעלם ולהשתחרר מהתפקידים ומהדימוי שלנו ולחוות את החופש להיות יותר עצמנו, לא להתעסק במה יגידו או יחשבו עלינו, לצחוק בקול, לרקוד כמו שאף פעם לא העזנו..

התחפושת החדשה לא משנה אותנו, היא נותנת לנו לגיטימציה להביא לידי ביטוי חלקים בנו שאנחנו בדרך כלל מסתירים ומאפשרת לנו להתקרב יותר לעצמנו ולהשמיע את הקול שהסתרנו..

מקווה שנוכל לבדוק עם עצמנו בפורים הזה, עד כמה אנחנו מוכנים לאפשר לעצמנו את החופש להיות בלי תחפושות ומסכות שאנחנו סוחבים שנים ולענות לעצמנו על השאלה, מה יקרה אם נהייה מי שאנחנו באמת רוצים להיות ?